לפעמים חלומות מתנגשים / מתגבשים / מתגשמים – הרהורים בעקבות השישי

קשה לי לחשוב, המלחמה כמו הצפון המגנטי מסיתה את מחשבותיי, מזמנת את כל פזורות הריכוז שלי, חוזרת לחוויה הקהילתית של שישי, צוללת: חייבים לחלוק, לספר להתדיין, אחרת איך נלמד ונטמיע את מה שקרה במפגש הזה לתוך המשך התהליך,
השתתפי עם נעם (כתה ה') במפגש של הקבוצה של הוד, התחלנו את המפגש ביצירת הצללית של הראש, בתוכה כל אחד כתב למה בעצם הוא הגיע לבית הספר, כדי להזכיר לנו מה היו החלומות מפעם, התשובות של הילדים לעיתים קרובות התייחסו לכך שהוריהם הקימו את בית הספר, או שהם הגיעו ממסגרת דמוקרטית אחרת, כשהוד ניסתה לתחקר את הסיבות של ההורים דיברו על קבוצות קטנות וילדים שרואים אותם וגם על טראומות אישיות ממערכת החינוך,

אחד הילדים שאל מה זה ילדים שלא רואים אותם? הוקסמתי מההקשבה וההשתתפות הפעילה של הילדים. אח"כ חלקנו ארוחת בוקר שהבאנו והמשכנו ליצירת החלומות בפלסטלינה, ציור, או דיבור (אפשרות שלא זכתה בהענות) כשהתכנסנו למעגל להציג את היצירות נגמר לנו הזמן והיינו צריכים למהר למליאה. נותרתי עם הרושם שחלק גדול מהיצירות עסק בתשתית , פינות ישיבה נעימות, פינת חי עם סוסים, עזים, ארנבות, שרקנים ועוד ערסלים גינה פרחים וירקות, קיוסק, בריכת נוי. אביב עגני דיבר במליאה על זה שחסר לו ירוק בבית הספר – למרות שהבינוי שבאופק , צפוי לטרוף את הקלפים גם בחצר, ייתכן שזה מסר שאנו יכולים להיענות לו ולו חלקית, איך יוצרים בבית הספר חצר שמרחיבה את הלב?
שמנו את העבודות בצד הן יחכו למפגש ביום ראשון, תודה הוד הצלחת ליצור פעילות משמעותית ומעניינת שתפסה הורים וילדים כאחד! היה תענוג.

ושתי חוויות מהמליאה, הוקסמתי כמה הפלייבק הדהד אצל הילדים, גם המאוד צעירים וגם אצל המבוגרים, ראיתי את המורכבות של "הסיפור שלנו" נפרשת על הפרקט, עם הסתירות הפנימיות, קיבלתי תזכורת שלמרות שאנו כהורים מנסים מאוד לבנות עבור ילדינו את בית החינוך המושלם , לפעמים זה מלחיץ, גורלי, לפעמים נדמה שאולי אנחנו מפספסים אבל מי שנמצא במרכז של הטורנדו הוא ילדינו ולכן השיקוף המשמעותי ביותר שאני קיבלתי היה לנשום, מצאתי את עצמי שואפת ונושפת בעזרת הקול מהבמה ומתענגת על כל מילוי ריאות.
השיתוף שהשאיר אותי מלאת התרגשות היה של שתי החברות, הן צעדו לעבר המיקרוופון ביחד, ישבו ביחד והחזיקו זו את זו כאילו הן גוף אחד, האחת נשארה ללמוד בחטיבה שלנו, השנייה המשיכה לבית ספר אחר, זו שהמשיכה מדברת בהתרגשות על זה שהבית ספר הוא מקום מיוחד (שמורת טבע?) ואנו צריכים לשמור עליו, זו שנשארה אמרה שהעתיד מפעיל לחץ והפחד הוא שלא נתקע באמצע החיים בלי לדעת מה לעשות!
חשבתי שאם היינו באמת מלמדים/מתנסים/פועלים /נכשלים  ולומדים מהכשלונות בקיצור מיישמים יזמות חברתית אולי הפחד שבית הספר לא נותן את הכלים הנכונים להצליח בעולם היה פחות משתק
מצטטת את רני אמיר שכתב בקבוצת הפייסבוק של בית הספר:
"החלום שלי הקשור לבית החינוך הוא, שהילדים שלי ירכשו כלים שיאפשרו להם ליצור מציאות ולשנות מציאות. בעיני אלו הן המיומנויות המובילות. זאת אומרת אלו התומכות בדבר הזה. בתוך עולם משתנה עם חוקים וצרכים ודרישות שמשתנים בקצב מטורף היכולת ליצור ולשנות את המציאות היא כמעט אומני פוטנציאלית. הביטוי המיידי של זה הוא מעבר מקורבן של המציאות (לקחו לי עשו לי …) לבורא של מציאות. זיהוי, בחירה ופעולה. לזהות את הדבר שצריך לשנות או לפעול בו, לבחור שאני אכן רוצה את זה ואת דרכי הפעולה האפשריים ולעשות לעשות לעשות. מדהים כמה דברים נפתרים בדרך זו ויותר מכך זהו חינוך ליזמות הלכה למעשה. הדבר שנראה טוב ונכון לילדים שלנו (זו ההגדרה הפורמאלית שלנו – ביה"ס יזמות חברתית משהו"
לסיכום מזמינה אתכם לשרשר פה חוויות/סיכומים כתגובות שנדע מה קרה בקבוצות חונכות שונות משלנו? שנדע מה היה משמעותי לכם? שנדע לענות על השאלה האם תהליך החזון יכול להתקיים בימי שישי קהילתיים? האם הוא רלוונטי לילדים? מאיזה גיל? בקיצור שנאסוף כמה שיותר תובנות מהשישי הנוכחי ולפי זה נתפור את ההמשך

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s